ליוני בלוך, אחד מהאמנים הישראליים האהובים עליי ביותר, יש שיר שנקרא "הרגלים רעים לא משתנים". שיר מצויין – חפשו אותו ביוטיוב (אבל רק אחרי שתגיבו לפוסט). בשיר מופיעה השורה "הרגלים רעים לא משתנים, לעזאזל". לצערי הרב, עם כל האהבה וההערכה – עליי לקום ולצאת חוצץ כנגד מר בלוך ולומר: הרגלים רעים, לא רק שכן משתנים, אלא שאפילו כיף מאוד לשנות אותם!
לדוגמה, עד לפני מספר חודשים שקלתי 15 ק"ג יותר ממה שאני שוקל היום. הסיבה לעודף המשקל בעברי הלא-רחוק, היתה הרגלי תזונה רעים: ארוחות שחיתות במסעדות, המבורגרים, גלידות, קינוחים ומשקאות אלכוהוליים כיד המלך – כל זה, בשילוב פעילות גופנית דלה מאוד. אז איך נפטרתי מההרגלים הרעים והשלתי את הקילוגרמים? פשוט מאוד – הגברתי את הפעילות הגופנית שלי, הפסקתי להכניס שוקולדים, המבורגרים, ג'אנק פוד ואלכוהול, ובעיקר: דימיינתי איך אני יכול להיראות אם רק אעשה את השינוי, אשנה את ההרגל. המאמץ, לשמחתי הרבה, נשא פרי, ואני יכול לומר על הרגל רע אחד שהוא כבר לא חלק מחיי.
אוקיי, אז משקל עודף כבר אין לי והכל טוב ויפה – אך קיים אצלי הרגל רע נוסף, שאם תשאלו כל חובב רכב – הוא כמעט בגדר פשע לאנושות, וההרגל הוא ש… אני פוחד לנהוג על הילוכים. כן, לפני מספר פוסטים סיפרתי כיצד רק לפני חודשים ספורים עברתי טסט שמטרתו להסב את רישיון האוטומט-בלבד שלי, לרישיון מותאם להילוכים – אך מאז הטסט המוצלח, לא הזדמן לדרכי שום רכב ידני, ולמרות שחיפשתי וניסיתי – אף סוכנות לא הסכימה לתת לי להשכיר רכב שכזה ובינתיים חלפו הימים וכבר הספקתי לשכוח מה זה קלאץ'. לשמחתי הרבה, אתמול בערב סוף-סוף קיבלתי טלפון מבחור בשם ברי, מסוכנות "ביי אנד דרייב" (כשמגיע פירגון אז מגיע) שהודיעה לי במפתיע: יש לנו בשבילך סיטרואן C1 ידנית זמינה, תוכל לנסוע בה עד יום א'.
בלי לחשוב פעמיים אישרתי את העסקה, והבוקר, כבר הגעתי למרינה בהרצליה – שם היא חיכתה לי: בצבע אפור כהה, קטנה ומבריקה (כמעט) ללא שריטה, בעלת לוק צעיר ושובב. החזות השובבית, אגב, לא מסתיימת רק במראה החיצוני החמוד (אין מילה אחרת לתאר, פשוט חמוד!), אלא גם גולשת אל תוך תא הנוסעים, שאמנם פלסטיקי ובסיסי להחריד וחסר כל אלמנט פינוקי (זה בסדר, לרגע לא חלמתי להיות בררן במקרה הזה) אך עדיין עשוי במראה צעיר ומדליק, כשהדבר הבולט במיוחד לטעמי הוא שעון הטורים שמקפץ לו כמו צעצוע חמוד מתוך מד המהירות. בהחלט קבלת פנים יפה מאוד שהכינה עבורי ה-C1 לסוף השבוע הקרוב שמחכה לנו ביחד…
עיצוב? פינוק?! נו באמת, מצידי שזו תהיה ריקשה עם בחור הודי שסוחב אותי מקדימה, העיקר שיהיו לזה הילוכים. אני מסובב את המפתח, שומע את המנוע מגרגר לו, נפרד לשלום מהאיש של ההשכרה, ויושב דומם בכיסא הנהג למשך כמה שניות. בראש עוברות לי מחשבות על כמה שחיכיתי לרגע הזה, כמה אני שמח שסוף סוף מאמציי צלחו ואני מוצא את עצמי, לראשונה בחיי, נוהג לבד על ידני. אני לוקח כמה נשימות אחרונות, מלטף עם האצבעות את מוט ההילוכים כדי להיות בטוח שזה אמיתי – מכניס להילוך ראשון ו… הופס!!! הרכב קופץ קדימה ונכבה. מאחוריי נהג טנדר מצפצף וצועק משהו לא ברור על אמא שלי, אולי הוא למד איתה בתיכון וביקש למסור ד"ש. קדימה – ניסיון שני. אני מתניע שוב ו… שמחה וששון, תפסתי את הפרנציפ ואני נוהג כמו גדול ברחבי הרצליה, והאמת? זה לא נורא בכלל, ואפילו די כיף כל העסק הזה של הילוכים.
הרכב:
סיטרואן C1 (מנוע 998 סמ"ק, 68 כ"ס) אינה נמכרת בישראל באופן סדיר נכון לימים אלו בעקבות עניינים בירוקרטיים (בירוקרטיה בישראל??!! מה פתאום). לכן רק אספר בקצרה שמדובר ברכב שהוא קודם כל מאוד עירוני ופראקטי – המימדים שלו זעירים ומאפשרים חנייה נוחה בעיר, אם כי מבפנים זה לא מרגיש שהוא כ"כ קטן ובכיף יכולים להיכנס בו לפחות ארבעה אנשים (מנגד, צריך גם לזכור שגובהי הרשמי הוא 159 סנטימטרים ואני רגיל לאין-מרווח של מיאטה, כך שאני לא באמת האדם להתייעץ איתו בנוגע לסעיף הזה). צליל המנוע חמוד מאוד, הברקסים מעט רכים לטעמי, ובאופן כללי המכונית מרגישה בנסיעות עירוניות מעט עצלנית, אבל כזו שבהחלט אפשר לחיות איתה, ואפילו עם חיוך.
אבל כל הנתונים הטכניים האלו מתגמדים לעומת האירוע הגדול שקורה פה: יואב מאור פאקינג נוהג בפעם הראשונה בחיים שלו על רכב ידני, לומד להתגבר על מה שהיווה עד לא מזמן פחד הכי גדול, מילה הכי גסה. פתאום אני מגלה שהעברת הילוכים היא לא פעולה שמצריכה תואר במדע טילים, פתאום אני מגלה שהשד שנקרא "קלאץ'" הוא איננו כזה נוראי כמו שזכרתי אותו, פתאום אני מגלה ש"זינוק בעלייה" זו פעולה בסיסית לחלוטין עד שאני אפילו לא שם לב שאני מבצע אותה. ולפרקים – אני אפילו מרגיש כאילו נולדתי עם המוט הזה ביד. נוהג עוד קצת, וכבר מגיע ליעד שלי – המשרד (כן, יש לי גם עבודה חוץ מלהתחרמן ממכוניות) אך לא עולה אליו וממשיך עוד כמה דקות בנסיעה בהרצליה והסביבה, סתם כדי להרגיש עוד קצת את הרכב, לפצות עוד קצת על ילדות עשוקה של שנים.
הדרך חזרה הביתה על כביש 5 הייתה אפילו יותר מהנה. נכון, לא מדובר פה בפורשה 911 טורבו אלא בפחית שימורים צרפתית – ובכל זאת, לאט לאט מצאתי את עצמי מקלף עוד ועוד שכבות ברכב, מקבל ביטחון עד שהתחלתי לעשות "פתיחות" ברמזורים – וזה בכלל לא משנה שהרכב נכבה לי כמה פעמים, וזה ממש לא מעניין אף אחד שלפרקים העברתי לניוטרל במקום להילוך ראשון ותקעתי את כל התנועה (מדהים כמה אנשים פתאום מכירים את אמא שלי ותחומי העיסוק שלה), וזה לא רלוונטי שלקח לי רבע שעה לעשות רוורס בלי שהאוטו יכבה. הכל מתגמד ליד העובדה שזנחתי למספר ימים את המיאטה האוטומטית האהובה והנוחה שלי, וכפיתי על עצמי משהו שאני חייב לעצמי בתור חובב נהיגה, רק כדי להשתפר ולהיות טוב יותר, במה שאני הכי אוהב.
אז תזכירו לי, מי אמר שהרגלים רעים לא משתנים?
